עירית ירושלים נ' יעד ניהול תחנות תדלוק 2009 בע"מ

החלטה

בפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חיוב ארנונה נטען בסך נומינלי של 247,626.04 ₪ למועדים שמיום 1.1.10 ועד 31.12.11 בגין נכסכ ברחוב התעשיה. קרן חוב הארנונה נפרעה על ידי הנתבעת והצדדים הסכימו כי בית המשפט יכריע במחלוקת שנותרה בדבר חיוב בהוצאות כמשמעותן בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "הוצאות" ו"התקנות", לפי העניין), על יסוד טיעוני הצדדים בכתב.

בתמצית, טוענת הנתבעת, כי הסדירה את חיוב הארנונה העיתי בגין נכס אחר שמחזיקה באמצעות הוראת קבע, כי הלכה למעשה לא קיבלה דרישה לתשלום ארנונה בגין הנכס נשוא התביעה (נכס נוסף), שכן הדרישה נשלחה לכתובת שאינה מענה וכפועל יוצא נגררו הצדדים להליך שלא היה מחוייב המציאות (לראיה, תשלום קרן החוב בסמוך להגשת התביעה).

התובעת מבהירה, כי החוב שולם רק ובעקבות הגשת התביעה. זאת, בהסדר תשלומים שהחריג מבין כתליו את הוצאות המשפט (בעניינו הופנתה הנתבעת להסדירו במשרד ב"כ התובעת). בנסיבות אלה, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס – 2000.

כפי שכבר קבעתי בהקשרים דומים, נקודת המוצא לדיון היא, כי ארנונה, יש לשלם. עסקינן בחובה מהותית שאיננה נגזרת ממשלוח הודעת תשלום ועת מחזיק בנכס אינו פורע את תשלום הארנונה העיתי, נוטל הוא סיכון מודע כי ייתבע לדין. הדברים יפים במשנה תוקף עת עסקינן בתאגיד, שחזקה כי מנהל רישומים סדורים.

מנגד, כאשר נתבע אינו מודע לחיוב הקונקרטי שנדרש לשלם, יקשה עליו להשיג על עצם החיוב. לפיכך, את עצם האיזון בין טענות הצדדים בקשר עם תשלום ההוצאות יש לערוך לעניין שיעורן, ולא לעצם השאלה האם זכאית התובעת לתשלומן (במקרה שלפנינו, שעה שאין מחלוקת כי תשלומן הוחרג מהסדר הפשרה).

כשבשאלת שיעור ההוצאות במקרה שכזה עסקינן, יש להביא בחשבון, בין היתר, את התנהלות הצדדים, את החובה היסודית לשלם ארנונה, את טענות הנתבע לרבות באשר למודעותו לשיעור השומה, את שיעורו הסופי של סכום הקרן המוסכם, כמו גם את היקף טרחתם של באי כח הצדדים [בהקשרים שפורטו לעיל ולנימוקים השוו: תא"ק (י-ם) עיריית ירושלים נ' ש. בר ירושלים תשתיות בע"מ ( מצוי במאגרים המשפטיים ; 3.4.12) ; תא"ק (י-ם) 48399-12-11 עיריית ירושלים נ' אחים חמאי (מוצרי בשר) בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.1.13) ; תא"ק 2742-10 עיריית ירושלים נ' מלר (טרם פורסם ; 11.6.13)].

מן הכלל אל הפרט. במקרה שלפנינו הנתבעת – תאגיד שבהחזקתו לכל הפחות תחנת דלק אחת (כעולה מהאסמכתאות שצורפו לבקשתה לקביעת הסדר דיוני) - לא חלקה על עצם החובה לשלם ארנונה בגין נכס ברחוב התעשיה (שהוא נכס אחר מזה שבגינו, לפי הנטען שילמה באופן עיתי את חיובי הארנונה). הנתבעת לא הציגה כל נימוק של ממש באשר לשאלה מדוע לא פעלה במשך שנתיים רצופות להסדיר את תשלום הארנונה לשנים 2010 – 2011 בגין הנכס הנוסף (שכן ההודעה לתשלום ארנונה שעליה נסמכה הנתבעת בטענתה בדבר הסברה, כי התשלום מוסדר בהוראת קבע התייחסה לנכס אחר מזה שבגינו הוגשה התביעה). הנתבעת אף הכירה – הלכה למעשה וכטענת התובעת - בעצם החיוב הקונקרטי בתשלום הארנונה, שאף הוסדר לבסוף בפועל לאחר הגשת התובענה ביום 25.1.12. הנתבעת אף לא הכחישה, כי הסדר התשלומים אמנם החריג מבין כתליו את סוגיית ההוצאות (וההסדר אף צורף על ידה). מכאן, שגם בענייננו נקודת המוצא תהא, כי התובעת זכאית לתשלום הוצאות בגין הגשת התביעה.

מנגד, אין חולק כי מייד לאחר הגשת התביעה פנתה הנתבעת והסדירה את קרן החוב שנתבעה, חסכה הליכים משפטיים והוצאות מיותרות גם מן התובעת ומהאסמכתאות שצורפו עולה, לכאורה, כי גם התובעת הסכימה לקבל שיעור מופחת של ההוצאות. למהירות הסדרת החיוב יש ליתן משקל של ממש. אף אין להוציא מכלל אפשרות כי רשלנות של הנתבעת, ולא זלזול מופגן, הם שהובילו לאי פירעון החיוב המתמשך בארנונה בגין הנכס נשוא התביעה (ולראיה, הסדרתו של התשלום עם הגשת התביעה). יש להביא שיקולים אלה, כשבשיעורן של ההוצאות עסקינן (ולענייננו, שיקולים קונקרטיים אלה אין זהים לנסיבות שנשקלו בעניין ש. בר שפורט לעיל ונזכר בסיכומי התובעת, שם נטענו בין היתר טענות בדבר חדילה מהחזקה).

כלל הנסיבות שפורטו לעיל, מששקלתי גם את היקף הטרחה בתובענה הספציפית שלפני, הביאוני למסקנה, כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 9,687 ₪ בגין שכר טרחת בא-כוחה, הם חמישים אחוזים (הכוללים מע"מ) מן הסכום הנקוב בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס – 2000 ביחס לסכום התביעה (הוא הסכום, בקירוב, ששולם לבסוף). הואיל וההליכים הסתיימו באופן מוסכם, תשיב המזכירות לתובעת את סכום האגרה, בניכוי הסכום שאין להשיבו בהתאם להוראות התוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007. את הסכום שאין להשיבו תשלם הנתבעת לתובעת, כהשתתפות בהוצאות המשפט שלה, בנוסף לשכר הטרחה שנפסק לעיל.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ט' תמוז תשע"ג, 17 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: